<h1>לקוטי ספר הדין לרבינו יהודה אלברצלוני סימן ק"ו</h1>
<h2>דף כה.</h2>
וכתב רבי' האיי ז"ל בתשובה הכי איצטריכינן לפרושי לתורת שבועה דאורייתא דהאידנא אין עושים שבועה לא בשם המיוחד ולא בהשבעה [בס"ת] נמי אלא באלות נהגו. אבל שבועה דאוריית' סלקוה. ויש נמי גם מקומות שאין מתפיסין חפץ לנשבע אלא למשביע מיהו הני מקומות לא דייקי ולא פשט ההוא מנהגא באתרין בריסתקי דרבנן. אבל מה שנהגו שלא להשביע ודאי ההוא מילתא דוקא וכהלכה עשו ופשטה בכל ישר'. ואשתכח בתשובה לרבוות' קמאי, ומאי דכתי' בשאילת' דאיתשיל הא דאמור רבנן [שבועות מ"ב ע"ב] אין נשבעין על הקרקעות ודיינין שבמקומינו נשבעין על הקרקעות כשם שנשבעין על המטלטלים כמו אחין או שותפין שחלקו במקצת וטוען הלה שלא חלקתי. וכן מי שיש לו קרקע בצד חבירו ואמ' חד לחבירו הכנסת משלי לתוך שלך משביעין אותו. וכן בעד אחד ומודה במקצת משביעין אותו. ילמדנו אדוננו. תשוב'. הוו יודעין שמן התורה אין משביעין על כל מעשה קרקע שכך שנינו ואלו דברים שאין נשבעין עליהן וכו' אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן אמ' אדונינו רב צדוק גאון במתיבת' שזו המשנה בדורות הראשונים נישנית שהיו נשבעין בשבועה שלתורה אבל ממעשה דקניא דרבא [שם כ"ט ע"א] וממעשה דשושילת' דבי דינא נמנעו מלהשבע בספר תורה ומפני שאמרו חכמ' [שם ל"ט ע"א] שעבירת שבועה נפרעין ממנו ומכל העולם וראו ב"ד שבדור שרבו נשבעין לשקר וגורמין פורענות לעולם נמנעו מלהשבע בס"ת וסלקוה כל עיקר כאותה ששנינו [סוטה מ"ד ע"א] מ[ש]רבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה אף כן בטלו מלהשבע בס"ת והתקינו שיהו מביאין שופרות ותוקעין בפני הנשבע ומנדין וגוזרין בפני[ו] אתה פל' אם גזלת כך וכך או גנבת או חטפת כך וכך אם אתה מכזב בדבר זה ארור אותו האיש ומושמת ומוחרם להוי ומנדין אותו לבדו בכמה חרמות ובכמה קללות ותוקעין שופרות שאם מכזב תעלה בו קללה לבדו ואל ילקה כל (האדם) [העולם] כולו, [שבועות ל"ו ע"א] ומנין לאלה שהיא שבועה דכתי' ויבא אותו באלה וכת' וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וגו' וכיון דקללה היא לא שנא מטלטלי ולא שנא מקרקעי לא שנא שטרות ולא שנא עבדים מנדין אותו בשופרות וקבלוהו כל חכמי ישיבה ממנו ונהגו כך בשתי ישיבות לדלויי גזירתא על מקרקעי כמטלטלי דלאו שבועה [דאורייתא] היא.
ובתשובה אחרת. מפני שעונש שבועה חלה על פחות משוה פרוטה כמעשה דההוא גברא [גיטין ל"ה ע"א] דאפקיד דינ' אצל אלמנה וכו' ועון שבועה נפרעין ממנו ומכל העולם כולו סילקנו שבועת התורה, ועכשיו ציוינו לכם שתוכיחו כל הנשבעין שבועת התורה בין לשקר בין לאמת ועשו סייג לדבר שתהא אימה ויראה עליהן יותר מן השבועה. וכשיתחייב אדם שבועה ותבקשו להשביעו יוציאו ס"ת ויכינו אותו על הקללות ויניחו אותו בראשו בתיבה ויביאו מיטה שנושאין בה מתים ויפרסו עליה כלים שהן פורסין על המתים ויוציאו שופרות ותינוקות של בית הכנסת ויביאו נודות נפוחים וישליכו אותן לפני המטה ויאמרו ב"ד לאותו אדם שמשביעין אותו הוי יודע שלמחר יהיה אותו האיש מושלך כנודות הללו ומביאין תרנגולין וגם מדליקין נרות ומביאין אפר ומעמידין אותו שנתחייב שבועה על האפר ותוקעין בשופרות ומנדין בפניו ואומרי' אתה פלו' בן פלו' אם יש לו לפלו' עליך ממון זה ואתה כופרו כל הקללות הכתובות בספ' הזה ידבקו בו ומנדין לפניו כל הנידוי הזה כולו ותוקעין בשופרות ועונין התינוקות וכל העומדין שם אמן. ובתשובה אחרת. מפני שעונש שבועה על כל העולם כולו ורבו הרמאין ונשבעין לשקר אמרו חכמים והלואי שילקה הנשבע וימלט כל העולם כולו. ותקנו חכמים שמי שנשבע שבועה מביאין ספ' תור' וגוללין אותה לקללות ונושא אותו ותוקעין בשופרות ומחרימין אתה פל' אם יש לפלו' עליך ממון זה ואתה כופרו בנידוי של אלהי ישראל יהיה ויתקיימו בו כל הקללות האלה כדי שיתנקו כל ישראל מעונך.
ותו השיבו רבוות'. ובעבור שהדרך רחוקה ואין מנהגותיהם ברור[ים] לנו הוצרכנו להודיע לכם כלל מנהגינו בשבועות, דהיכא דמיחייב איש שבועה דאוריית' נותנין בידו ס"ת בשעה שנשבע כדאמרי' לאנקוטי חפצא בידיה ואמרי' נמי שבועה מעומד ותלמיד חכם מיושב. שבועה בס"ת ות"ח לכתחלה בתפלין. וכן המנהג עדיין תלמיד חכם כשמשביעין אותו חולץ תפליו ונותנן בידו ושאר בני אדם נותנין בידם ס"ת ומביאין כמה נודות נפוחין ומטה שנושאין עליה בני אדם כשהן מתים ומניחין אותה באמצע ומבקיעין את הנודות בשעת שבועה או מתירין אותן כדי שתצא הרוח מהן. ונרות דולקות שמכבין אותן בשעת שבועה. ואפר מקלה מפוזר ושקין מוטלין באמצע ועומד שליח צבור בפני האנשים וסודר את הטענה ואת הכפירה ואומר לו לנשבע דע אתה פלו' בן פלו' אם יש עליך מממון זה ומכל הטענות האלו שטוען עליך בשמת' דאלהי ישר' ליהוי ההוא גברא בחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון וכל דברי האלה ותוקעין בשופר עם האלה והוא עונה אמן ומקבל על עצמו שעל דעת ב"ד הוא נשבע ולא על דעתו ועל דברים שבלבו. ועל זה אנו אומרי' לעניין שבועת הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב] היכי משביעינן אמ' רב יהודה משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה וכו' ומפרקינן אפי' תימא רבנן לאנקוטי חפצא בידיה. ושבועת היסת כך סידורה. מוציאין ס"ת לב"ד ומניחין אותו על הכסא כמנהג או שנושאו שליח ב"ד בידו וסודר את הטענות ואומר אם יש לפלו' על פלו' כלום מן הטענה הזו בשמתא דאלהי ישראל ליהוי והוא אומר אמן ומקבל על עצמו כי שבועתו על דעת ב"ד. ובזו ובזו אנו מוכיחין אותו בטרם ישבע כדרך ששנו חכמים אומ' לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע וכו' עד מאהלי הרשעים כלומר אחד מהן רשע או זה טוענו בחנם או זה כופר. ובזמן שמשביעין את האשה מצניעין אותה לפי כבודה ואין מבזין אותה בקהל כי דבר זה לא ניתן אלא לענין סוטה מקל לרדות בו כדתנן [סוטה ח' ע"ב] כל הרוצה לראות בה רואה וכל הנשים מצוה משום שנ' ונוסרו כל הנשים וגומ' אבל בשבועת ממון מצניעין אותה ואפי' במתחיבת מיתה שנינו [סנהדרין מ"ד ע"ב] האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה האיש נתלה ואין האשה נתלית [שם מ"ה ע"ב]. וגם מצינו שר' ישמעאל היה עוסק בכבודן של נשים ומדאמ' ליה רב יהודה לרב ירמיה ביראה אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד.
ובתשובה לרבי' האיי ז"ל מנהגינו לכתחלה להשביע את מי שחייב שבועה לפני הציבור אחר שהציבור מסיימין את התפלה ונח להם שיהא שני או חמישי שאין צריכין לטלטל ס"ת ולהוציאו. ודבר זה אין בו הלכה פסוקה שב"ד כופין עליה. והנשים שמתחייבת שבועה אם אשה צנועה היא אין אנו מוציאין [אותה] אל הצבור, אלא בצניעות אנו משביעין אותה בפני ג' כשרים לפי שלא ניתן מקל זה אלא לרדות בו את הסוטה כמו ששנינו כל הרוצה לראות בה רואה. וכן מצינן בתלמוד אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וליתי קלא וליפול באודנאי. אבל כל איש כן מנהגינו לכתחלה [להשביעו בצבור] ואין לאדם למנוע מלהשבע בצבור. ואם לא יזדמן להשביעו בשעת סיום תפלה והתובע יכול לקבץ אנשים רבים שיהו נועדים בשעה שהוא נשבע אין לנשבע להמנע מלהשבע בפניהן. ואשר שאלתם דברי השבועה אם הם ארוכים או קצרים והנשבע עד כמה עונה אמן. עיקר המנהג שאומ' המשביע בשמת' דישר' ליהוי בחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון ואומ' כל המקראות לא יאבה סלוח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו ואמ' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזאת. ומסיים מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה הוא יפרע ממנו ותבריה יהא בעגלא. ואם חפץ המשביע להוסיף על אלו הדברים כל מה שהוסיף אין מחזירין אותו. וכשיאמ' הנשבע אמן אמן ב' פעמים מאמר ברור ומיושב אין כופין אותו יותר על כן כמו שכתו' ואמרה האשה אמן אמן ומחייבין הנשבע לומ' בפיו אבל לא על דבר שבליבי אני נשבע אלא על דעת ב"ד. עד כאן תשובות הגאוני' ז"ל בתיקון ביטול שבועת התורה כי שבועת [התורה] היה להשביע בשם המיוחד או בכינוי אליבא דרבנן. וגם לאתפוסי חפצא בידיה ס"ת. ותפילין לתלמיד חכם. והורו הגאוני' להשביע לכתחילה בפני ציבור ומודיעין אותו עונש שבועה כדת"ר [שבועות ל"ט ע"א] שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמ' וכו'. יש מי שפירש בלשון הקודש. אבל רוב הגאונים בכל לשון והשבועה חלה על שניהן כלומר או זה טוען טענת שקר או זה כופר. ויש מי שפירש שבודאי אם נשבע לשקר שניהן נענשין שזה גרם לו להשבע לשקר. מפני שהלוה לו שלא בשטר כדאמ' [ב"מ ע"ה ע"ב] ג' צועקין ואינן נענין ואחד מהן המלוה את זוזיו שלא בעדים. שבועת התורה שהן שבועת נשבעין ולא משלמין היא בנטילת חפץ ביד הנשבע. ושבועה דרבנן שהן כ' הנשבעין ונוטלין היא נמי בנטילת חפץ ביד הנשבע כי כשתקנוה כעין דאוריית' תיקנוה. ושתי השבועות בין שבועת התורה בין שבועה דרבנן כעין דאוריית' אינן מתהפכות ושבועת היסת אינה צריכה נטילת חפץ ביד הנתבע והיא מתהפכת. וה' הנשבעין על טענת שמא כעין דאורייתא ואין בהן היפוך. והנשבע שאין לו מה שיפרע היא שבועה שלא הוזכרה לא במשנה ולא בגמ' אלא שקבלוה על עצמן כל ישראל ועשו אותה כעין דאוריית' בנטילת חפץ כי דומה משיקול הדעת למודה במקצת הטענה דשאר כת' הגאון ר' יצחק ז"ל שכמו שאמ' במודה במקצת דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו וכו' עד רמי שבועה עליה כי היכי דנודי ליה בכוליה. גם זה אינו מעיז פניו אלא שאומ' שאין לו מה לפרוע דשמא מחמת שאין אדם רוצה לפרוע אלא בשעת הרווחה הוא אומ' הילכך רמי שבועה עליה כי היכי דנודי.
